החלטה בתיק ת"א 7627-09-11

1.         בפני בקשת המבקשים (הנתבעים) לחייב את המשיבים (התובעים) להפקיד ערובה בסך של 500,000 ש"ח "או כל סכום אחר הולם, לפי שיקול דעתו של ביהמ"ש הנכבד" להבטחת הוצאות המשיבים, בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולסעיף 353א לחוק החברות , התשנ"ט- 1999 (להלן : "חוק החברות").

2.         לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה ראיתי לחייב את המשיבה 1 בהפקדת סך של 100,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשים כתנאי להמשך ניהול ההליכים.

3.         בבקשה נטען כי המשיבה 1 היא חברה בע"מ וכי מכתב התביעה עצמו עולה שהחברה "קרסה, מכרה את פעילותה, והיום הינה חברה ריקה מכל תוכן!" ומשכך, ככל שתדחה התביעה ותפסקנה הוצאות לטובת המבקשים קיים חשש ממשי כי המבקשים לא יצליחו לגבות את ההוצאות. עוד נטען, שסיכויי ההצלחה של התביעה קלושים בפרט בכל הקשור למבקש 2 שכן הוא שלוחו של המבקש 1 במסגרת עבודתו כעובד בנק ואין בסיס לחיובו האישי בגין פעילותו כלפי המשיבים. בהקשר זה מוסיפים המבקשים, בין היתר, כי סיכויי התביעה קלושים גם משום שהתביעה הוגשה בשיהוי ומאחר שממילא לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות המבקשים לנזקי המשיבים כנטען והן מחמת רשלנות תורמת של המשיבים.

4.         המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים שכל תכליתה היא לחסום את בירור התביעה דנא. לטענת המשיבים עצם העובדה שהמשיב 2 הוא תובע "בשר ודם", החשוף לפסיקת הוצאות  שוללת "את הרציונאל אשר נועד לאפשר חיוב חברה בערובה להוצאות". עוד נטען, כי סיכויי התביעה מצויינים - בהקשר זה נטען שבהתאם לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981 יהיה הבנק אחראי כלפי הלקוח אפילו במקרה בו אין קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו לבין הנזק. כן נטען, שהחלטת הבנק להפסיק לפתע את העמדת האשראי נעשתה בחוסר תום לב וברשלנות. באשר למהות הערובה וגובהה נטען כי ככל שיימצא כי יש מקום לחייב את המשיבה 1 בהפקדת ערובה, יש להסתפק בערבות אישית של המשיב 2 שלא תעלה על הסך של 50,000 ש"ח.    

5.         ולהכרעתי.

כאמור, לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לחייב את המשיבה 1 בהפקדת ערובה בסך של 100,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשים וכתנאי להמשך ניהול ההליכים.

סעיף 353א לחוק החברות קובע בזו הלשון:

" הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין" (ההדגשות אינן במקור - א.נ.ח).

כעולה מלשון הסעיף, כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כמו במקרה דנן) רשאי בית המשפט להורות לחברה (המשיבה 1 במקרה דנא) להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (המבקשים במקרה דנן) אלא אם סבר בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.

קרי, מלשון הסעיף עולה בבירור כי החזקה שבדין (הניתנת לסתירה) היא כי יש להטיל על חברה ערובה להוצאות אלא אם הנסיבות מצביעות אחרת.

בהתאם לפסיקה, יש דרך לסתור את החזקה שבדין ולמשל במקרה שהחברה הוכיחה כי בידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, או אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לחייב את החברה בערובה משיקולים כמו מהות התביעה וסיכוייה [רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.08); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09)].

לשון אחרת, בבקשה לפי סעיף 353א לחוק החברות, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה ו בשלב זה רובץ הנטל על כתפי החברה להוכיח כי באפשרותה לשאת בהוצאות הנתבע, ככל שיזכה בדין ו/או כי יש נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייבה בהפקדת ערובה.

להוכחת יכולתה הכלכלית, על החברה להמציא ראיות ממשיות לרבות אישורי בנק, דוחות כספיים, אישור רו"ח וכיוצא באלה, מהם ניתן ללמוד כי באפשרותה לשלם את ההוצאות, אם יפסקו לחובתה. אי המצאת מסמכים כאמור פועלת לחובת החברה התובעת [בש"א (ת"א) 2219/07 סולל בונה בע"מ נ' גרנד פיניש בע "מ - (25.2.07)].

6.         בבואי לבחון את מצבה הכלכלי של המשיבה 1 לא רק שנוכחתי כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הציגה ולו ראיה אחת שיש בה כדי להצביע על איתנותה הכלכלית ועל מצב כלכלי טוב כנדרש לצורך הרמת אותו נטל, אלא שמקריאת כתב התביעה עצמו עולה כי המשיבה 1 'קרסה, מכרה את פעילותה, והיום הינה חברה ריקה מכל תוכן', ובתשובה לבקשה ציינה כי עולה כי היא נאלצה למכור את פעילותה לחברה אחרת "בנזיד עדשים ובהפסד". עוד נטען כי: "כיוון שהבנק גרם למיטוטה של התובעת, התובעים העבירו את הנתונים למומחה מטעמם.... וזה מצא... כי התנהגות הבנק גרמה לאבדן פעילות החברה...".

כלומר גם לשיטת המשיבים מצבה הכלכלי של המשיבה 1 בכי רע ובודאי שאין מדובר בחברה בעלת יכולת כלכלית.

לציין כי על רקע האמור ובהיעדר כל ראיה לחוסן כלכלי כלשהו, הרי שטענת המשיבים לפיה התביעה דנא הוגשה לאחר שהם הצליחו להתאושש "מהחורבן הכלכלי שהבנק המיט עליהם" אין לה על מה שתסמוך וממילא לא נתמכה באסמכתא כלשהי.

עוד להוסיף, כי מעיון בכתב התביעה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא מצאתי כי סיכויי התביעה 'מצויינים' כטענת המשיבים. עיקר התביעה עניינה, החלטת הבנק לחדול להעמיד למשיבה 1 אשראי ולדרוש את פרעונו המיידי אלא שטענות אלה טעונות בירור עובדתי ולא ניתן בשלב זה לקבוע אם יש בהן ממש, והאם הבנק נהג כפי שהיה זכאי לנהוג, וממילא, לא ראיתי כי ניתן לקבוע בשלב הזה כי סיכויי התביעה 'מצויינים'.

משכך, מצאתי כי בנסיבות דנא יש לחייב את המשיבה 1 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים ככל שתפסקנה לזכותם.

7.         לאחר שקבעתי כי יש לחייב את המשיבה 1 בהפקדת ערובה נותרה השאלה מה שיעור הערובה שיש לחייב את המשיבה 1 להפקיד להבטחת הוצאות המבקשים. המדובר בערובה להוצאות המבקשים ואין חיוב בהפקדת הערובה להוות כלי ענישה; אומר עוד כי הגם שציינתי לעיל כי סיכויי התביעה אינם כה מובהקים הרי שמאידך גם לא מצאתי כי סיכויי ההליך כה נמוכים כטענת המבקשים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין.